גליקל: זכרונות 1691-1719

מתוך scholionjnc

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הטקסט אותו הצגתי במפגש הוא: "גליקל: זכרונות 1691-1719" ההדירה ותרגמה מיידיש: חוה טורניאנסקי, תשס"ו. ירושלים: מרכז זלמן שזר. מתוכו קראנו כמחצית מהפרק השני.

כהמשך לדיון של אלי ושרה על היהודים בערים קרקוב ווינה, זיכרונותיה של גליקל נשאו אותנו לעיר המבורג ולמרחב המערבי של אירופה בו נעה גליקל, בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18.

"הסוחר מוונציה", איתו התחלנו את הסמסטר, אפשר לנו להתבונן בדמותו של היהודי, שיילוק, כפי שהוא נתפס מ"בחוץ"- על ידי סופר שאינו יהודי. הסיטואציה הקונקרטית שתוארה במחזה הפכה להיות סמל: שיילוק הפך להיות סמל לקיום היהודי באירופה, והגטו של ונציה, כמו שראינו בטקסטים ההיסטוריים שקראנו, הפכו להיות סמל לקיום המרחבי היהודי באירופה. בעזרת זיכרונותיה של גליקל ביקשתי לגעת בנושא - יהודים וערים באירופה של ראשית העת החדשה- מפרספקטיבה אחרת, אולי הפוכה: זהו תיאור "מבפנים" שנעשה על ידי אישה קונקרטית, יהודיה, בז'אנר שהוא אחד מהאישיים ביותר: חיבור אוטוביוגראפי או "זיכרונות". הקריאה שהצעתי ביקשה להתחקות אחרי התפתחות קולו של היחיד בכלל ושל האישה היהודייה בפרט, מתוך ה"כלל" היהודי, קול שיסלול את הדרך אל המודרנה ואל התרבות היהודית שהתפתחה בה. קריאה זו החלה מתוך השאלות: מי הייתה גליקל? מה הייתה המבורג בתקופתה? כיצד השפיע העיסוק במסחר על החינוך היהודי, של הגבר ושל האישה? מה היה הקורפוס הספרותי עליו התבסס חינוך זה? באיזה שפות התקיים? מה היו האפשרויות החברתיות והכלכליות שהיו פתוחות בפני האישה היהודייה, בתוך הקהילה היהודית ובהשוואה לאישה הנוצרייה בת אותו מקום ואותה תקופה? מי היה ה"אחר" של יהודי אשכנז בראשית העת החדשה? מספר מאפיינים של העירוניות היהודית המערב אירופאית שבו ועלו לאורך הדיון בשאלות אלה, והם: זרות והשתייכות, יחידאות וקהילתיות, מסחר, תנועה (ג"ג ותרבותית), חשיפה למגוון (אתני ותרבותי) והשפעת כל אלה על התרבות היהודית: רב-לשוניות, אינטר-טקסטואליות. מלבד הטקסט הספרותי עצמו, נעזרתי גם במבוא שכתבה טורניאנסקי לזכרונות של גליקל (עמ' ט'-ס'); מאמרה של אריקה טים "לשונה של גליקל" (המופיע גם הוא בפתח הזכרונות, עמ' ס"א-פ"ו); בפרק על גליקל "Arguing with God" מאת Natalie Zemon-Davis מתוך ספרה Women on the Margins: Three Seventeenth-Century Lives, Cambridge Mass: Harvard University Press, 1995, pp.5-62; ובמאמרו של ישראל יובל "אוטוביוגראפיה אשכנזית מהמאה הארבע עשרה" (תרביץ תשמ"ו, ד', 541-566).

סיכום הנושאים עליהם דיברנו:

העיר המבורג: עמדנו על המשמעויות הכלכליות והתרבותיות של היותה עיר נמל, על המיקום הכפול והבעייתי שהקנה להם הסכם הישיבה בעיר (כמו שראינו אצל יהודי ונציה): מצד אחד הם הוגדרו כ"זרים" ומצד שני היו "יהודים מוגנים" אשר הורשו לשמור על שפתם ותרבותם. עמדנו על המגוון שהתקיים בתוך הקהילה היהודית עצמה, עליה נמנו ספרדים ואשכנזים, ומצד שני הבדלי המעמדות שחצו כל אחת מהקבוצות הללו. דנו ביחס בין העיר המבורג ליישוב השכן אלטונה, בדמיון ובשוני בינם ובין קרקוב/קז'מייז' וונציה/בלמונט. אחד ההבדלים העקרוניים שהוזכרו הוא הבדל בהשתייכות של המבורג ואלטונה: בעוד המבורג הייתה עיר גרמנית, אלטונה השתייכה למלכי דנמרק שהעניקו ליהודי העיירה הגנה רשמית. תופעה זו, שבה קהילות יהודיות הנמצאות בערים סמוכות שייכות למלכויות שונות, ויותר מאוחר לממשלים שונים, הייתה נפוצה בחוויה של יהודי אירופה- מזרח ומערב, גם במאה ה-20. עובדה זו מסבכת את התשובה לשאלה מיהו ה"אחר" של היהודי המזרח-או-המערב אירופאי.

דמותה של גליקל: מהטקסט שקראנו ראינו כי ילדותה הקצרה של גליקל התאפיינה בשתי מגמות סותרות, האופייניות מאוד ליהודי המקום והתקופה: מחד, רווחה כלכלית, מאידך, אין בכוחה של רווחה זו להבטיח יציבות, לא כלכלית ולא דמוגראפית: ילדותה עברה עליה בתנועה מתמדת בין אלטונה להמבורג, וגם חייה הבוגרים עברו עליה בתנועה. למרות העובדה שגליקל ילדה כל שנתיים (היו לה 14 ילדים) חייה לא הצטמצמו לתחום האמהות וניהול משק הבית: כמו סבתה ואמה לפניה, הייתה גליקל מה שאנו מכנים היום "אשת עסקים", אותם ניהלה עם בעלה בשותפות מלאה. את עסקיהם ניהלו בני הזוג עם דנציג, קופנהאגן, אמסטרדם ולונדון, הם ביקרו באופן קבוע בירידים של לייפציג ופרנקפורט על המיין. הנסיעות העסקיות לאורכה ולרוחבה של אירופה השתלבו עם מטרות משפחתיות: משגדלו ילדיה נסעה גליקל למטרות חינוך ושידוכים (טים הראתה כי בעוד משפחה נוצרית נהגה לנסוע 40 ק"מ למטרת שידוכים, משפחה יהודית נסעה לאותה מטרה 400 ק"מ. הטווח התרחב הרבה יותר בדורם של נכדיה של גליקל). אם כן, נושא התנועה- גיאוגרפית ותרבותית- אפיינו מאוד את חייה של גליקל והשפיעו מאוד גם על יצירתה. חשוב להבחין בין המישורים החברתיים-תרבותיים השונים ביניהם מתרחשת התנועה של גליקל: ישנו המרחב היהודי לעומת המרחב שאינו יהודי, אך גם מרחבים אלה נחלקים לתת קבוצות, כמו: נשים מול גברים (אצל היהודים והלא יהודים), אשכנזים/ספרדים/מזרח אירופאים (אצל היהודים), עירוניים/אנשי דת/סוחרים (אצל הלא יהודים).

רב-לשוניות ואינטר-טקסטואליות: חייה העסקיים והאישיים של גליקל, כמו של יהודים רבים בתקופתה, נערכו במרחב גיאוגראפי גדול, תוך מגע גם עם גורמים לא יהודים מגוונים. לעובדה כי העיסוק במסחר היה מקובל בין נשות יהודי אשכנז (ומאוחר יותר גם בקרב נשים יהודיות במזרח אירופה- מודל "אשת החיל" המפרנסת) הייתה השפעה חשובה על החינוך שקיבלו, ועל האוריינטציה התרבותית שלהן. הקהילה היהודית המערב-אירופית קיימה את חיי היומיום שלה בשלוש שפות לפחות: ביידיש (שאינה היידיש המודרנית), בעברית (שיחד עם המרכיב הארמי נקראה "לשון קודש" ונהגה בהברה אשכנזית); וכן, שלטו גם בשפה נוספת, לא יהודית. בניגוד לדעות הרווחות לפיהן הייתה חלוקה ברורה בשימוש בשפות היהודיות, דהיינו שנשים דיברו רק יידיש וגברים (אלה שהיו תלמידי חכמים), דיברו רק לשון קודש; או שביידיש דיברו לצרכים יומיומיים ובלשון קודש לצרכי לימוד בלבד; או שהיידיש הייתה רק שפה מדוברת ורק לשון הקודש הייתה שפת הכתיבה- הרי שמתוך ספרות היידיש של התקופה עולה תמונה מורכבת הרבה יותר: היידיש המדוברת הייתה ספוגה פסוקים ומובאות מספרי הקודש, נכתבו בה שירי קודש וחול, והיא והייתה גם לשון כתובה, ספרותית ולא רק לשון מדוברת. שפתה של גליקל העשירה במילים ובביטויים עבריים ובמובאות מן המקורות עשויה לעורר את הרושם שהיא שלטה יפה בלשון קודש וקראה ספרים עבריים. ואולם דברי גליקל עצמה והמחקר בנושא מלמדת שאין זה כך, ושידיעת לשון הקודש שלה מושרשת בראש ובראשונה ביידיש, לשון דיבורה. לא רק שרב המילים והביטויים העבריים בלשון כתיבתה חיו בזמנה חיים פעילים- כפי שחלקם חי גם היום- בדיבור ביידיש, אלא גם רב המובאות מן המקורות השזורים בחיבורה היו חלק אינטגרלי חי של היידיש המדוברת. הסיפורים אותם משלבת גליקל בכתיבתה בחלקם הם בעלי אופי פנטסטי ובחלקם היסטורי (או כמו-היסטורי): ייסוד הקהילה, התנהגות ראשיה, דיווחים על אירועים היסטוריים, רשימות גניאולוגיות בעלות מגמות אקזמפלריות ועוד. בחלקם נשמעים הדים סגנוניים צורניים ותכנים האופייניים לסוגות אלה בספרות היידיש הישנה ובכללם הז'אנר המעניין "השיר ההיסטורי". הקטעים העוסקים בעולמה של המחברת, בחוויותיה ובחוויות קרוביה ומכריה, מאופיינים בכתיבה זורמת, בתחביר חופשי ובשימוש ביסודות עבריים. לא כן בסיפורים המשולבים בחיבור: כאן השימוש ביסודות עבריים נדיר והתחביר מוקפד יותר. מכך עולה כי הביטוי הספונטאני שלה, ולשון דיבורה, היו משופעים ברכיבים לשוניים מגוונים.

כתיבה אישית וקולו של ה'אני': לעומת הספרות היהודית שקדמה למחברת, מעיד חיבורה על הטיה הדרגתית של השיח העיקרי מן התחום הכללי אל התחום האישי. כבר מהפרק השני היא מתמקדת בעיקר ב"אני" שלה, וביתר דיוק: ל"אני" הבוגר. לשנים הפורמטיוויות, שנות ילדותה חינוכה והתבגרותה- נושא שיחשב בספרות האירופאית בסוף המאה ה-18, אחרי ה"וידויים" של ז'אן ז'אק רוסו (1782), ללב ליבה של האוטוביוגראפיה- אין כמעט זכר בחיבורה. דווקא לאחר חתונתה, ובעיקר עם עזיבת בית הוריה עם בעלה ובתה התינוקת, מתחיל להישמע קול ה'אני' שלה, העובר בהדרגה ממודוס סביל לפעיל. אמנם המניע הישיר לכתיבתה היה להתגבר על נדודי השינה והמלנכוליה אליהם שקעה לאחר מות בעלה. ולמרות זאת, אין היא מתמקדת כנשים עירוניות בנות המאה ה-17 ממעמד כלכלי דומה בתיאור בעלה, אלא היא מעמידה את עצמה ואת חייה במרכז הבמה: הסיפור לא מתחיל במפגש שלה עמו ולא מסתיים עם פטירתו. נטלי זמון דייוויס רואה בחיבורה של גליקל, בהשראתם של מישל דה-סרטו ופייר פאברה, דיאלוג שלה עם נפשה, כלומר עם אלוהים, המשתייך לסוגת החיפוש הרוחני שהיה אופייני לשלב המוקדם של הכתיבה האוטוביוגראפית, שרב הכותבות בו היו נשים. את הפניה לאלוהים אין זמון דיוויס רואה כביטול או התכה של ה"אני" לתוך האלוהות. כשם שגליקל לא מעמידה את בעלה במרכז סיפורה, כך גם פנייתה אל אלוהים יש בה יותר מן ההתרסה ופחות השלמה וקבלת דין.

האם ניתן לקרוא את גליקל כסמל לאישה יהודיה מאשכנז של המאה ה-17 או דוגמה יוצאת דופן? רב הכתבים בני זמנה הם פרי עטם של רבנים ותלמידי חכמים, מנהיגים ובעלי תפקידים בקהילה ולכן מפתה להפוך את קולה של גליקל ל"סמל נשי". מחד, היא לא ייצגה את הרוב הדומם הנשי משום שהשתייכה לאליטה הכלכלית-חברתית ולכן לא ניתן לדעת באיזו מידה מייצגים מאפייני עולמה האישי, רוחב השכלתה והיכולת הסגנונית-לשונית שלה רב דומם זה, במערב אירופה או במזרחה. אם הייתה אמנות כתיבת החיבור מנת חלקן של נשים נוספות מבנות מעמדה נשאלת השאלה מדוע לא הגיעו לידינו חיבורים נוספים מאותה תקופה? מאידך, בטקסט שכתבה, גליקל לא מציינת את כתיבתה כמעשה נדיר או יוצר דופן. אם הייתה כתיבתה יוצאת דופן, הרי שאופי כתיבתה, ורוחב היריעה מחייבים דיון בעובדה זו או לפחות ציון שלה, אשר כאמור, לא מופיעים בטקסט כולו.

כלים אישיים