בעקבות הרצאתה של סדרה על ירושלים

מתוך scholionjnc

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ההרצאה עסקה כזכור בנפיצותה של פואטיקת הקודש בהקשר של ירושלים. הקרבה אל הקודש ומעשה ההקרבה השתרגו במהלך ההרצאה ושני הטקסטים המקראיים העיקריים בהם דנו, עקידת יצחק ושיר השירים, העניקו לשאלת קדושת המקום את הערך הפואטי והאלגורי שלהם. כפי שסדרה ציינה, שאלת הקרבה אל הקודש הולכת ומתחזקת מאז שיש שיבה אל המרחב הישראלי, וביתר שאת מאז שירושלים הופכת לא רק למרחב מדומיין אלא למרחב ממשי של חיים. הניסיון לממש את המטאפורה מקבל משנה תוקף, דבר המכיל אפשרות של הריסת המקום.

כאפשרות חלופית הוצגו שיריו של יהודה עמיחי, המשלב את הקודש עם החול, את היומיומי עם הנשגב, ויוצר מהם רקמת חיים שיש בה גם את הגודל וגם את הריחוק, את הקרבה האינטימית כמעט שאיננה מחוייבת רק לעצמה.

ברצוני להעלות מעט מהמחשבות שצמחו בי בעקבות ובמהלך ההרצאה. ראשית, סדרה הביעה למעשה את המחשבה כי הפוליטי נסמך על הפואטי בירושלים. על כך עולה כמעט מיד שאלה - האם מימוש פואטיקת הכמיהה הוא העומד בלב העניין כאן? נדמה שאפשר למצוא כיוון אחר להבנת פואטיקת השירה על ירושלים, גם אצל עמיחי עצמו. פואטיקה הנסמכת על ההבחנה הברורה והכמעט מוחלטת בין חול לקודש. אין הכוונה לחלוקה מוחלטת וחציצה ברורה, אלא דווקא ל"משחק" בתוך השדה הרליגיוזי.

במלים אחרות, כוונתי היא לומר ששאלת מימוש המטאפורה הירושלמית היא אכן שאלה ממשית - אך אולי לשם פיענוחה עלינו ראשית לגשת לשאלת הקודש והחול, אותן הגדרות שגם עמיחי לא יכול בלעדיהן ושדרכן אנו רגילים לראות את ירושלים. שהרי ירושלים איננה רק קודש ואיננה רק חול. לעתים אף נדמה שירושלים איננה קודש ואיננה חול, אלא פשוט חיים על כל מורכבותם. היסוד הפוליטי המוצמד ליסוד הדתי אמנם הופך את המטאפורות - ואכן "סלע קיומנו" היא המטאפורה הבסיסית מביניהן - לעיקר ולמקור עקשנות מכאיבה, אך במקביל עצם העניין הוא ההצמדה הראשונית אל הדתי ולא אל אפשרות החיים האחרת.

ודומה שאולי כאן נעוץ חומר הנפץ האמיתי של ירושלים. עיר שיכולה להיראות לתייר ולזה שמגיע מבחוץ (ואין זה משנה מהיכן) כעיר שלכודה במתח עצום בין קודש לחול. אך זוהי גם עיר שיכולה להיראות כעיר של חיים על כל שכבותיהם: של אלימות והסכמה, שתיקה ודיבור, קרבה וריחוק, ואף של כדורגל ברובע היהודי מתוך חדוות המשחק ולא בתור הצהרה פוליטית ו/או דתית. ואולי זוהי הדרך היחידה לתאר את ירושלים מבלי ליפול לבורות הייקוש האופפים אותה כמעט על כל צעד ושעל.

כפי שאמרתי לאחר ההרצאה, דוד שחר מסמל בעיניי את האפשרות ההפוכה לעמיחי. גם אצלו ירושלים עומדת במרכז. אולם בעוד שאצל עמיחי ירושלים היא עיר שקדושתה מתפרקת ונבנית ומוצגת לראווה, אצל שחר קדושת ירושלים איננה קיימת. אין בה נגיעה למקומות קדושים ואין בספריו עיסוק בסוגיה זו. אל שחר אפשר לצרף את דן בניה-סרי שגיבוריו חיים בירושלים אך תחום חייהם נוגע לשכונת חייהם, המצויה בקרבת שכונת הבוכרים הידועה, ואיננה נוגעת דווקא למה שנתפש לעתים כירושלים בטעות - העיר העתיקה. על אף שבניה סרי כתב וכותב לאחר מלחמת ששת הימים, הוא מצליח ליצור רקמת חיים ללא כל עניין בפואטיקה של הקודש.

על שחר ובניה-סרי אפשר להוסיף את שולמית הראבן בספרה "עיר ימים רבים" ואת דויד גרוסמן בספרו "מישהו לרוץ איתו", ספר שעוסק בירושלים ובירושלמים, ולמעט חלק אחד שבו מופיעה נזירה הלכודה/מתבצרת במנזר, כל שאר הדמויות מתפקדות ופועלות במרחב ה"חילוני" (ואעדיף לכנותו היומיומי). כלומר, ירושלים נכתבת גם כעיר של חיים.

ובנימה אישית אסיים: בתור ירושלמי מבטן ומלידה ובן להורים ירושלמים בעייתה של העיר בעיניי איננה קדושתה המכאיבה כביכול, אלא חוסר היכולת לחיות בה דווקא את חיי היומיום. חבריי נוטשים את העיר בזה אחר זה ולכולם משותפות דאגות מאוד לא "קדושות": חוסר יכולת לעבוד במשרה שתכניס מספיק כסף, חינוך בינוני, דירות יקרות מאוד, חוסר במקומות בילוי ושעשוע, חוסר בתשתיות תחבורה, מקומות תרבות, ואפילו פארקים וגנים ציבוריים. אף לא אחד מחבריי עזב את העיר בגלל או חרף קדושתה, וגם אלה המכונים אנשי ימין וגם אלה המכונים אנשי שמאל מביעים דאגה לעתידה של ירושלים כעיר של חיי יומיום, ולא כמקום קדוש ונפיץ.

כלים אישיים